פרגוסון: רצף של כשלי הרתעה אמריקניים
[דיילי מייל]
בנאומיו במסע הבחירות, נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ טוען שהנשיא המכהן ג'ו ביידן, בחולשתו, מדרדר את העולם למלחמה. "אנחנו על סף מלחמת העולם השלישית, במקרה שמישהו לא יודע", הוא אמר, למשל, בנאום בדרום קרוליינה. ההיסטוריון הסקוטי ניאל פרגוסון לא מערער על כך שרטוריקת הקמפיין הזאת נועדה לשרת את טראמפ, אבל לדבריו בכל זאת יש משהו בטענה. בכתבה "הפחד של ביידן מפוטין ומדיניות הפיוס מול איראן מגבירים, ולא מפחיתים, את הסבירות למלחמת עולם שלישית" (דיילי מייל, 3 בפברואר), הוא שוטח את טיעוניו בהרחבה.
גם אנשים אחרים, מלבד טראמפ, מזהים סכנה חמורה ומיידית. פרגוסון מזכיר את שר ההגנה השמרני בבריטניה גראנט שאפס (עברנו "מהעולם שאחרי המלחמה לעולם שלפני המלחמה"), את יו"ר הוועדה הצבאית של נאט"ו, אדמירל רוב באואר (שקרא ל"מהפך לוחמני בנאט"ו"), את שר ההגנה הגרמני בוריס פיסטוריוס (פוטין "עלול לתקוף מדינה בנאט"ו … בתוך חמש עד שמונה שנים"), ואת ראש ה-CIA ויליאם ברנס (סין ורוסיה "מציבות אתגרים גיאופוליטיים מרתיעים … ארצות הברית כבר לא נהנית מעליונות נטולת מתחרים"). בשיחותיו עם אנשי הגנה ומודיעין אמריקנים, פרגוסון מעיד, הם מביעים בפניו את חששם מיכולת הייצור של סין. המלחמה באוקראינה הזכירה להם שמלחמה קונבנציונלית דורשת ייצור המוני של פגזים ורחפנים זולים, ולא רק תחמושת מדויקת, מחוכמת ויקרה – ו"ארסנל האוטוקרטיה" הסיני עולה בתחום הזה על "ארסנל הדמוקרטיה" האמריקני.
"הרוצה בשלום ייכון למלחמה", מצטט פרגוסון, ומשווה בין הגיאופוליטיקה של העשור הנוכחי לגיאופוליטיקה של שנות העשרים והשלושים של המאה שעברה. אז דחה המערב את ההתחמשות מחדש, ונאלץ לנקוט מדיניות פיוס כלפי גרמניה, שהתחמשה מוקדם יותר. קניית הזמן כשלה בהשגת יעדה, והמלחמה פרצה בכל זאת. כך גם כעת: תקווֹת השלום בשנות התשעים, לאחר התמוטטות ברית המועצות וראשית מדיניות הפתיחות של סין, גרמו לממשלות המערב לקנות פחות "ביטוח", ולקצץ בתקציבי ההגנה. ועכשיו, כשהאתגר הצבאי מוכח בשטח, פרגוסון מזהיר שקניית זמן לא תרחיק את פריצת המלחמה.
פרגוסון לא מסיר את נטל האשמה מכתפי הבריטים, שצמצמו את צבאם ואת הצי שלהם, ומכתפי אירופה ושאר המערב, אבל לדעתו ארצות הברית הייתה יכולה להשתמש כבר עכשיו בעוצמתה הצבאית, ולהרתיע את אויבי המערב מפעולות תוקפניות. אך מדיניות החוץ האמריקנית בכהונת ביידן היא "רצף של כשלי הרתעה אסוניים", קובע פרגוסון. הוא מזכיר את נטישת אפגניסטן לידי הטליבאן בלי קרב, את המלחמה באוקראינה ואת מתקפת הפרוקסי האיראנית נגד ישראל: "רק אתמול, אחרי שבועות של דיבורים, הוא (ביידן, י"פ) השיב מכה לארגונים נתמכי איראן בסוריה ובעיראק שהרגו כוחות אמריקניים. אבל הוא עדיין לא פועל נגד איראן עצמה".
במזרח אסיה, סין נמנעת לעת עתה מהטלת מצור על טייוואן – אך פרגוסון טוען שהסיבה לכך היא בעיקר קשיים כלכליים בסין, ולא היעדר מוטיבציה. הסינים מקיימים בינתיים מלחמת איומים שקטה בים סין הדרומי, בעיקר נגד הפיליפינים (סין משחקת משחק דומה גם באוקיינוס ההודי, ועוד על כך ראו בהמשך המדור).
במקביל, לדברי המומחים רוברט קרלין וזיגפריד הקר, "קים ג'ונג און קיבל החלטה אסטרטגית לצאת למלחמה נגד דרום קוריאה (ואולי גם נגד יפן וארצות הברית)". מלחמות עולם, מזכיר פרגוסון, הן התלכדויות של סכסוכים אזוריים. אין קשר בין מלחמת פוטין באוקראינה, מלחמת איראן בישראל, האיום הסיני על טייוואן והאיום הצפון-קוריאני על דרום קוריאה; אך "בכל אחד מהמקרים, ארצות הברית ולפחות חלק מבעלות בריתה מחויבות פחות או יותר להגנת המדינה המותקפת". פרגוסון מאשים את ביידן ש"לא למד דבר על הרתעה – הנוגדן הטוב ביותר למלחמה. במקום להבהיר שאויבי אמריקה מסתכנים בחורבן אם יאיימו על בעלות בריתה, ביידן מזהיר שכל 'הסלמה' אמריקנית עלולה להוביל … למלחמת העולם השלישית".
זאת עדיין מלחמה קרה, אומר פרגוסון. בעלות הברית של אמריקה אינן במלחמה ישירה עם חברות הציר הפועל במכוון ובמתואם לחיסול העליונות האמריקנית. אבל עימות גדול יותר מתקרב מדי יום. "לקחי העבר אינם מדע טילים. לא דרושה בינה מלאכותית כדי להבין אותם. אם לא תתכונן למלחמה, לא תקבל שלום. אם תדבר בקול גדול ותישא מקל קטן, אבוי לך", מסכם פרגוסון. הזמן קצר, בעיניו: "יש לנו אולי 12 חודשים להבטיח שאוקראינה אינה מובסת בידי צבא האורקים של פוטין; 12 חודשים להבטיח שישראל אינה נחרבת בידי חיזבאללה, הפרוקסי הקטלני ביותר של איראן; 12 חודשים להרתיע את סין מלממש את חלומו של שי לכבוש את טייוואן; 12 חודשים לשכנע את איש הרקטות (כינויו של טראמפ לקים ג'ונג און, י"פ) שמלחמה תביא לקץ שושלתו הנתעבת. האם תהיה לנו התבונה, הפעם, לשלם את מחיר הביטוח? או שנעדיף לדשדש לעבר ארמגדון נוסף?"
התחזית המבהילה של מלחמת עולם לא צריכה להתממש בגרסאותיה החמורות מהמאה שעברה, גם אם פרגוסון צודק. ארצות הברית יכולה לשנות את טעמה, בדרך נס, ולפעול להסרת איומים, והדבר לא יוכיח שהוא שגה; כך גם בתרחיש הסביר יותר, שמלחמת עולם מלאה לא תפרוץ אך עימותים צבאיים יתגברו בכל העולם, במקביל לדעיכתה העיקשת של העליונות האמריקנית. זה אחד החסרונות של הטיעון של פרגוסון: קשה להפריך אותו. אבל ככה זה בגיאופוליטיקה של מלחמות. אי אפשר להוכיח ששינוי מדיניות בלם סכנה חמורה לשלום העולם. רק לאחר מעשה נדע אם היה כאן "מצעד איוולת" או בסך הכול עסקים כרגיל.
סערה-זוטא בממלכת הצלילה
[סוואראג'ה]
נשיא המלדיביים מוחמד מואיזו, שנבחר באוקטובר שעבר, הגיע להנהגת מדינת האיים הקטנה מדרום-מערב להודו בזכות מסע בחירות שסיסמתו "הודו החוצה". הוא לא מהסס לקיים את הבטחתו: מואיזו דרש לאחרונה מהודו שתסלק את כוחותיה המוצבים במלדיביים בטווח הזמן המיידי. זהו מהלך מדאיג לכאורה, אבל העיתונאי אוּגְ'וָואל שׁוֹרְטְרִייָה מסביר בכתב העת ההודי סְוָואראגָ'ה, היוצא לאור בבנגלור, מדוע מדיניותו של הנשיא החדש אינה צריכה לעורר חשש ("למה אין צורך בפנים נפולות בגלל תזוזת המלדיביים לעבר סין", 7 בפברואר). הסיבה: הודו גדולה מדי, סין רחוקה מדי, ומשחקים פוליטיים של מדינות שכנות קטנות אינם יכולים להתגבר על התנאים הגיאו-אסטרטגיים הברורים של דרום אסיה.
הקשרים בין הודו לאיים המלדיביים הם אתניים, בראש ובראשונה. מוצאה הקדמוני של אוכלוסיית המלדיביים הוא מתת-היבשת ההודית, בעיקר מסרי-לנקה ומדרום הודו. הדת השלטת במלדיביים היא האסלאם, ולא ההינדואיזם השולט בהודו, ובכל זאת הקשר המדיני בין הודו למלדיביים הוא עמוק, ומתבטא גם בתחום הביטחון. בתור מדינת איים זעירה וענייה בת חצי מיליון תושבים, שיכולתה לגייס צבא ולהגן על שטחה היא אפסית, נשענו המלדיביים במשך שנים רבות על הודו. שתי הארצות, עם שכנתן סרי-לנקה, משתפות פעולה בסיכול איומים ימיים, פיראטיוּת ודיג בלתי מפוקח. אבל הכוח הצבאי ההודי המוצב בפועל במלדיביים, שקיומו מטריד כל כך את הנשיא מואיזו, הוא זעיר, וכולל פחות ממאה חיילים. הכוחות פועלים במשמר החופים המקומי, שעיקר עיסוקו בחילוץ והצלה, ומסייעים באימון כוחות ההגנה הלאומית של המלדיביים. רק ב-1988 פעל צבא הודו במבצע של ממש במלדיביים, כשנחלץ לעזרת הממשלה המקומית בעת שהתמודדה עם ניסיון הפיכה.
הנשיא מואיזו החל מיד עם השבעתו לפעול בהתאם למדיניות "הודו החוצה". נשיאי המלדיביים נוהגים בדרך כלל לבקר בהודו במסעם המדיני הראשון, אבל מואיזו שבר את המסורת וביקר בטורקיה ואז בסין. כשראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר בלקשדוויפ, קבוצת איים סמוכה שהיא חלק מהרפובליקה של הודו, בניסיון לעודד את התיירות לאזור, במלדיביים התבטאו בגזענות כלפי הודו. "המחשבה שהם יתחרו בנו היא הזויה", כתב אחד משרי הממשלה. "איך הם יכולים לספק את השירותים שאנחנו מציעים? איך הם יכולים להיות נקיים כמונו? הסירחון השורר בחדרים יוביל לכישלון". ממשלת המלדיביים גם החליטה להחיל הסכם סחר חופשי עם הסינים, ובחוגי מדיניות החוץ אומרים שהודו איבדה, אולי לתמיד, את השפעתה על המלדיביים. בתחילת פברואר, ספינת ריגול סינית הפליגה לעבר האיים, עוד איתות מדאיג לכאורה.
אבל, במקביל, צוללת של הצי ההודי עגנה בקולומבו, בירת סרי-לנקה – מדינה שהידרדרה בשנים האחרונות להשפעה סינית כבדה, בין השאר כשהחכירה לסינים את נמל המבנטוטה בדרום-מזרחה של מדינת האי הגדולה. למעשה, אומר שורטרייה, במצבה הגיאופוליטי של הודו חל לאחרונה היפוך: עד לאחרונה ספינות ריגול סיניות עגנו בקולומבו, ועכשיו עוגנות שם צוללות הודיות; הצוללות ההודיות עגנו בעבר במלדיביים, ועכשיו נפתחו נמלי מאלה המלדיבית לסינים. "הפסדים הם חלק מהמשחק, בשעה שהודו וסין מתקוטטות על השפעה במדינות בחופי האוקיינוס ההודי", כותב שורטרייה, "ושום תבוסה במשחק הזה אינה קבועה".
הסיבה לשינוי בסרי-לנקה היא המשבר הכלכלי החריף שהכה בה בשנים האחרונות. בעקבותיו עלה לשלטון בקולומבו הנשיא רָנִיל וִיקְרֵמֵסִינְגְהֶה, שיחסו להודו ידידותי יחסית, וכך השתנה מאזן הכוחות. אותם שינויים קורים מעת לעת גם במדינות הגבול היבשתי בין הודו לסין: נפאל נוטה לעיתים לטובת הודו, לעיתים נגדה. זה טבעי, אומר שורטרייה: "בהתחשב בעוצמתה של הודו בדרום אסיה, הפוליטיקאים בשכונה תמיד ימצאו בה אויב נוח להטיח בו רטוריקה לאומנית בדרכם לשלטון", אך הם או בני עמם תמיד יגלו שאינם יכולים להציב את עצמם באורח קבע בעמדה מנוגדת לאינטרסים של הודו. התנאים הגיאוגרפיים והכלכליים מחייבים בסופו של דבר שינוי כיוון. ההמלצה של שורטרייה לשולטים בניו-דלהי היא לשמור על סבלנות אסטרטגית, ופשוט לחכות שהמציאות תכה במלדיביים ותדחוף אותם בחזרה לזרועותיה של אמא הודו.
שביידן ייפטר מהיהודים
[קומנטרי]
ישראלים אוהבים ללעוג להחלטות הצהרתיות אנטי-ישראליות שמקדמים פוליטיקאים מקומיים במועצות ערים אמריקניות. גם סת מנדל, עורך בכיר בכתב העת קומנטרי ("ההסטה המסוכנת של האנטי-ציונות אל השסע הגזעי", 1 בפברואר), נהנה לעקוץ את הפוליטיקאים הללו. "שיקגו, שבה כמה מיליוני אנשים מתעוררים בכל יום למרות מיטב מאמצי העירייה, אינה לבדה", הוא כותב על החלטת מועצת העיר הקוראת ל"הפסקת אש בעזה". כמה ערים אמריקניות גדולות פינו זמן ותשומת לב ל"מקום עם פוטנציאל גדול יותר משלהן: עזה".
מנדל לעג גם לניסוחים הנפוחים של העיתונות האמריקנית בדיווחיה על ההחלטות הללו. ברויטרס, למשל, הכריזה אחת הכותרות ש"ניתוח מראה שמועצות ערים אמריקניות קוראות באורח גובר להפסקת אש בין ישראל לעזה". מהו הניתוח? "היכולת לספור מעל עשר", כותב מנדל. "רויטרס מנסה להישמע מאוזנת, אז אנחנו מקבלים משפטים כאלה: 'מבקרי ההחלטות העירוניות אומרים שאין להן השפעה מוחשית על מדיניות לאומית ושהן מסיטות את הקשב מעניינים מקומיים'. מבקרים אומרים, הא? לדעת המבקרים, ראש העיר שיקגו אינו המפקד העליון של הכוחות המזוינים. זאת התאוריה שלהם, לפחות".
אבל הלעג למועצות הערים הללו ולדיווחים חמורי הפנים על החלטותיהן בעיתונות האמריקנית נועד רק למשוך את הקורא פנימה אל תוך המאמר. למעשה, מזהיר מנדל, ההחלטות ההצהרתיות הללו הן חלק ממאמץ פוליטי נרחב נגד ישראל, נגד הציונות ונגד היהודים – ולבסוף, נגד אמריקה. לדיווח של רויטרס הייתה לדעת מנדל מטרה מובהקת: "להזהיר את הנשיא ביידן שהתנגדותו לחמאס עלולה לסכן את סיכוייו להיבחר מחדש". בכתבה צוין במפורש שערבים-אמריקנים הם 5 אחוזים מקהל הבוחרים במישיגן, שנשמעו בה קריאות רבות להפסקת אש – ושביידן ניצח במישיגן בפער של פחות מ-3 אחוזים. "האם זהו רמז לכך שהקול הערבי בדטרויט … יעבור לדונלד טראמפ? אני סקפטי", כותב מנדל.
לצד הניסיון ליצור לחץ פוליטי על המועמד הדמוקרטי, הכתבה של רויטרס מלאה התייחסויות לשסע גזעי שנקשר איכשהו לסוגיית המלחמה בעזה. אסטרטג דמוקרטי בצפון קרוליינה המצוטט שם טוען שהמלחמה בעזה תשפיע על מסע הבחירות בגלל אוכלוסיות "המוסלמים, היהודים, השחורים והחומים" במדינות שההחלטות ההצהרתיות התקבלו בהן. בציטוטים כאלה, שמלווים את הכתבות המקשרות בין המלחמה בעזה לאינטרס הפוליטי של ביידן, מנדל מזהה ניסיון עיקש לגרור את היהודים לעמדת "הכוח הלבן" בסכסוכי הגזע באמריקה.
בעיניו זהו ניסיון נבער ומסוכן. "אחד מהעלונים האנטישמיים המופצים בקולג'ים", הוא מספר, "טוען שמה שאנחנו רואים בו 'פריווילגיה לבנה' הוא למעשה 'פריווילגיה יהודית'. לפיכך, 'חיסול הפריווילגיה הלבנה מתחיל בחיסול הפריווילגיה היהודית' … הוא בעצם טוען שכולנו צריכים להניח בצד את המחלוקות ולהתאחד במלחמה נגד האויב המשותף של האנושות" – דהיינו, היהודים.
מנדל חושב שהחתירה הזאת, להציב את היהודים בראש "עמוד הטוטם" של זכויות היתר שיש לחסל, היא בליבת הטיעון המוצג לביידן: אם אתה רוצה לנצח, אתה צריך להיפטר מהיהודים. בין שביידן מאמין להם ובין שהוא פועל כפי שהוא פועל מסיבות אחרות, ההשפעה של המחשבה הזאת על מעמד היהודים באמריקה היא מסוכנת.
כמה ילידים טבחו הציונים, ילדים?
[סן-פרנסיסקו כרוניקל]
"אם ארצות הברית תפסיק לממן את הצבא הישראלי, כיצד יוכל הכסף לשמש כדי לבנות מחדש את פלסטין?" – השאלה הזאת מופיעה בתוכנית הלימודים של ארגון "ווק קינדרגרטן", או "הגן הנֵעוֹר" (Woke, אידאולוגיית "מאבקי הזכויות" והמודעות ל"דיכוי" על כל אגפיו). בית הספר היסודי גלסברוק, בפרוור הייוורד מדרום לאוקלנד, רכש את תוכנית הלימודים הזאת לשלוש שנים למען 474 תלמידיו תמורת לא פחות מרבע מיליון דולרים. ג'יל טאקר, כתבת חינוך ותיקה בקליפורניה, מספרת בכתבה בסן-פרנסיסקו כרוניקל שהתקציב הגיע מתוכנית ממשלתית שנועדה לעזור לתלמידי בתי הספר החלשים ביותר במדינה לחזק את הישגיהם בתחומי המתמטיקה והאוריינות, אבל ברור שהוא לא משמש לצורך כך. קריאה של קטעים מתוך תוכנית הלימודים, שחלקם הופיעו בכתבה ("בית ספר יסודי באזור המפרץ הוציא 250 אלף דולר על תוכנית נעורות לגיל הרך. הציונים במבחנים נפלו עוד יותר", 3 בפברואר 2024), מבהירה שהכסף בוזבז על אינדוקטרינציה מעוררת בחילה.
השאלה שציטטנו לעיל, המופיעה בתוכנית הלימודים תחת הכותרת "הרהורים", היא רק דוגמה אחת. בתוכן שכותרתו "המילה הנעורה היומית" מופיעים המושגים "שביתה", "הפסקת אש" ו"מחאה", שמציעים לתלמידים "שפה של התנגדות … כדי להשתמש בה בביקורתם על המערכת". בחשבון האינסטגרם של "ווק קינדרגרטן" מופיעות, מתוך תוכנית הלימודים, הגדרות המושגים "ילידים", "מתנחלים", "טבח" ו"מתיישבים" ("מתנחלים המשתמשים באלימות נגד ילידים כדי להשתלט על האדמה ועל החוק. בדרך כלל הם מקבלים תמיכה ממדינה אחרת שיש לה כסף ונשק"). תיאור הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל מעוות להחריד: "בפלסטין, מתיישבים מתנחלים הורגים והרגו ילידים מבוגרים וילדים מאז הנכבה הראשונה, וחוגגים את מעשי הטבח. פלסטינים רבים סובלים ממחלות בגלל מים מזוהמים, שירותים לא נקיים וחוסר גישה לבתי חולים שישראל הפציצה".
בהשוואה מוזרה לאמריקה (המכונה בקטעים הללו "אי הצבים", אחד מכינויי היבשת – או העולם כולו – בפולקלור אינדיאני מצפון-מזרח ארצות הברית), נאמר שהאירופים לא היו עולי רגל או מגלי ארצות, אלא מתיישבים, מתנחלים ושכירי חרב, וגם בפלסטין, "אלו שבאו וממשיכים לבוא אינם אזרחים – הם מתיישבים, מתנחלים וחיילים אירופים, אמריקנים וציונים". ב-11 באוקטובר, ימים לאחר הטבח בעוטף עזה, פרסם הארגון באינסטגרם מסר: "אנחנו עומדים לצד פלסטין ומסעה המהפכני לחירות, כפי שאנו עומדים לצד כל האנשים המדוכאים בעולם הנאבקים באלימות גזענית, אלימות לבנה, רצח עם, התיישבות מתנחלים וטיהור אתני". מייסדת "ווק קינדרגרטן" היא אקיאה גרוס (ש"מזדהה כ'הֵם'", לפי טאקר). היא מתארת את עצמה בתור מחנכת ויוצרת, שמחדשת "דרכים להתנגד, לרפא, לשחרר וליצור". טאקר לא הצליחה לשוחח עם גרוס לצורך הכתבה, מסיבות רפואיות.
כמה חוקרי מדיניות חינוך אמרו לטאקר שהתוכנית של גרוס מייצגת מגמה של הכנסת קרבות התרבות – מצד ימין ומצד שמאל גם יחד – לבתי הספר האמריקניים. מי שסובלים מכך הם התלמידים החלשים ביותר בחברה. 80 אחוזים מתלמידי בית הספר גלסברוק הם ממוצא היספני-לטיני, ששפת אימם ספרדית ושני שלישים מהם לומדים אנגלית לראשונה בבית הספר. במבחנים שנערכו באביב שעבר, רק 4 אחוזים מהתלמידים הצליחו להגיע להישג הממוצע לגילם בחשבון, ורק 12 אחוזים קראו אנגלית ברמה התואמת את גילם; בשני התחומים חלה ירידה של 4 אחוזים יחסית למבחנים שנערכו בבית הספר שנה לפני כן.
פקידי מערכת החינוך במחוז, שאישרו את רכישת תוכנית הלימודים של "ווק קינדרגרטן", טענו שהיא שיפרה את שיעור הנוכחות והפחיתה את מספר ההשעיות בבתי הספר, ושגלסברוק נחלץ בזכותה מרשימת המעקב של מדינת קליפורניה. לפי מנהל בית הספר, ג'ייסון ריימאן, ההיעדרות הכרונית מבית הספר פחתה מ-61 אחוזים בשנת הלימודים הראשונה של התוכנית ל-44 אחוזים בשנת הלימודים השנייה. התוכנית נרכשה, הוא הסביר, לא כדי לשפר את הישגי התלמידים בחשבון ובקריאה, אלא כדי "לעזור לתלמידים להרגיש בטוחים ושלמים". טאקר בדקה את העובדות וגילתה שבית הספר דווקא הידרדר בדירוג בתי הספר החלשים ביותר ושהוא עדיין נמצא, למרבה הצער, ברשימת המעקב.
ההידרדרות בדירוג, על אף השיפור בנוכחות, נבעה מכך שבתי ספר יסודיים כושלים אחרים במטרופולין של מפרץ סן-פרנסיסקו השתמשו בתקציבי הסיוע כדי להשיק תוכניות התערבות מבוססות מחקר בתחום המתמטיקה והאוריינות, והשיגו שיפור ניכר – למשל, מספרת טאקר, בבית הספר היסודי ג'ון מויר בסן-פרנסיסקו, שיעור התלמידים שהגיעו להישג הממוצע לגילם בחשבון עלה מ-15 ל-50 אחוזים. אבל בגלסברוק העדיפו לאמץ "חינוך מבטל" (Abolitionist Education), כפי שהסביר לטאקר פרופ' זאוס לאונרדו מאוניברסיטת ברקלי: זהו חינוך לכך שדברים מסוימים, הוא אמר לה, אינם ניתנים לרפורמה, לתיקון או להזזה, כי הם "בעייתיים" או "מדכאים" מטבעם – ולכן יש פשוט "לבטל" אותם.
אבל הכוונה של תוכנית לימודים כזאת, בפרט בבית הספר, אינה לכפות אינדוקטרינציה פוליטית על התלמידים, הוא התעקש, "אלא להפוך את הפוליטיקה לחלק ממסגרת ההוראה". מחנכים מסוימים מאמינים ש"מערכת החינוך הקיימת אינה פועלת למען ילדים מוחלשים רבים", מסבירה טאקר. הפתרון הוא "להתעמת עם מורשת הגזענות וההטיה בבתי הספר, ולדבר על עליונות לבנה, כדי שהתלמידים ירגישו הגנה ותמיכה". כל מי שמביט בחומרי הלימוד של "ווק קינדרגרטן" מזהה בקלות שהאינדוקטרינציה נקשרת למסרי ההגנה והתמיכה באופן מלאכותי מאוד: מסרים נגד המשטרה, נגד הקפיטליזם ונגד ישראל מלווים תוכן שעוסק בכך שבית הספר צריך להיות בטוח, משמח ותומך. העירוב הזה צפוי לעורר זעם בקרב מי שנשטף באינדוקטרינציה, או כעס ופחד בקרב מי שמתנגד לה.
אחד מהם הוא המורה טייגר קרייבן-נילי, שעבר הכשרה מיוחדת של "ווק קינדרגרטן" לקראת החלת התוכנית בגלסברוק. הוא לבן, גיי ו"מתון פוליטית" (במונחי מפרץ סן-פרנסיסקו; בבית הספר הקודם שעבד בו, במודסטו, אסרה עליו ההנהלה לדבר על בן זוגו בכיתה, והוא תבע את מערכת החינוך המחוזית על כך). בהכשרה הייעודית של "ווק קינדרגרטן" הוא הזדעזע כשנאמר לו שהמטרה העיקרית של תוכנית הלימודים היא "לערער את הלובן" בבית הספר. כששאל למה הכוונה הוא הושעה משיעורי ההכשרה. בתוכנית הלימודים הזאת, הוא אמר לטאקר, "יש הרבה דברים טובים. אני חושב שצריך לדבר על גזע. ילדים צריכים לדעת אם מפלים אותם לרעה. אבל בתור מורה במחוז הייוורד, אני לא צריך להיות מחויב לתמיכה בביטול תקציב המשטרה, או להטחת עלבונות בארצות הברית".
בבתי ספר חלשים קל לפוליטיקאים, למחנכים שטופי אידאולוגיה ולהורים בעלי תודעה פוליטית מפותחת להחדיר לכיתות תוכניות לימוד חסרות תועלת ואפילו מזיקות. בהיעדר בקרה ממשלתית, תקציבי סיוע שניתנים לבתי ספר כאלה עלולים רק להגביר את הבעיה. בפלורידה הרפובליקנית-יחסית, הורים ופוליטיקאים נאבקים בשנים האחרונות נגד החדרת תעמולה להט"בית וטרנסית בוטה למוסדות החינוך לגיל הרך; עצם פרסומה של כתבה כזאת בכרוניקל מעיד שגם באזור מפרץ סן-פרנסיסקו מתנהל, באופן כלשהו, מאבק דומה.
לעיתים אפילו הכסף לא פותר
[וושינגטון פוסט]
תוכניות "הכנסה בסיסית לכול" או Universal Basic Income נמצאות לאחרונה בסל ניסויי המדיניות ברחבי המערב. איומים על שוק העבודה, משינויים ארוכי טווח כמו פריצות דרך בתחום האוטומציה והבינה המלאכותית ועד אסונות קצרי טווח כמו מגפת הקורונה (או, אצלנו, המלחמה הממושכת בדרום ובצפון), מביאים ממשלות רבות ליצור תוכניות קצבאות חדשות, שגם אם אינן "הכנסה בסיסית לכול" במובנה המלא, הן בוחנות את האפשרות. בימי מגפת הקורונה נתנו ממשלות רבות מענקים לכלל האזרחים ללא מבחני הכנסה, אך הסכומים היו קטנים יחסית, ולא אפשרו פרנסה של ממש. במלחמת חרבות ברזל, פליטים מהצפון ומהדרום קיבלו מענקים ללא תנאי במשך תקופה ממושכת, בסכומים שסיפקו את צורכי המחיה שלהם, אבל הקצבאות הללו ניתנו לאוכלוסייה במשבר, שמבינה שהדבר ייפסק בתום המלחמה.
יש מי שמבקשים לערוך ניסויים מקיפים יותר, בסכומים גדולים בהרבה ולאורך שנים, כדי לבחון כיצד התנהגותם של אנשים משתנה אם הם מקבלים הכנסה בסיסית מובטחת. תוכניות חלקיות, קצרות, מצומצמות בסכומי הכסף ובמשך הזמן, לא יכולות להציג לנו תוצאות אמת. ויש להן עוד חיסרון: תחושת המבחן היא חלק מובנה בהן, רכיב לא הכרחי בתוכנית הכנסה בסיסית אמיתית. במחוז קולומביה, משכנה של וושינגטון הבירה, הפעילה הממשלה המקומית בשנה שעברה את התוכנית "משפחות חזקות, עתידים חזקים": היא הציעה 10,800 דולרים לאימהות בעלות הכנסות נמוכות. העיתונאי מייקל ברייס-סדלר מהוושינגטון פוסט (1 בפברואר) שוחח עם כמה מן האימהות הללו, וגילה כיצד התוכנית השפיעה על ביטחונן העצמי ועל מצבן הכלכלי.
התוכנית, שמומנה בכספי תרומות, מבוססת על ניסויים דומים שנערכו בשנים האחרונות בלפחות מאה מחוזות ברחבי ארצות הברית. 132 אימהות זכו להשתתף בה (מתוך יותר מ-1,500 מתמודדות שניגשו להגרלה), וכולן התבקשו לבחור אם לקבל 12 תשלומים חודשיים של 900 דולר כל אחד, או לקחת את כל 10,800 הדולרים בראשית השנה (חלק מהשיקולים שגרמו ל-75 אחוזים מהאימהות לבחור בתשלום יחיד היו שיקולי מס). הנשים שפגש ברייס-סדלר היו בדרך כלל מובטלות, אימהות יחידניות לכמה ילדים, שאבותיהם היו לפעמים בסביבה ולפעמים לא. אך המענק לא שינה את חייהן במיוחד.
אחת מהן, קנתיה מילר, אם לשלושה ומובטלת שהתפרנסה מתוכניות סיוע לעניים, הוציאה חלק נכבד מהכסף על טיול עם ילדיה ואביהם למיאמי ("רציתי לבלות. שהילדים יחוו משהו שלעולם לא הייתי יכולה לעשות בלי הכסף"). אם אחרת, אריקה ג'יימס, העדיפה לקבל את הכסף ב-12 תשלומים: בחודשים הראשונים הכניסה אותו לחיסכון על שם ביתה הבכורה בת ה-11, כדי שלא תתפתה לבזבוזים, אך בחודשים הבאים נשברה, והכסף נבלע בחשבונות משק הבית ובמסיבת יום הולדת שנה לבנה התינוק (כ-600 דולר).
אם שלישית, סטייסי אדמס, הייתה מלכתחילה במצב טוב יותר מחברותיה: היא עובדת סוציאלית, שהגיעה לתוכנית לאחר שפוטרה ממשרתה (50 אלף דולר בשנה) במהלך חופשת הלידה שלה, משום שלא הצליחה לעבור את מבחן הרישוי המקצועי. אחרי כמה תשלומים הכרחיים (שכר דירה, מכונית) היא העבירה 5,000 דולרים לחשבון חיסכון, הצליחה למצוא עבודה חדשה במגזר הציבורי (70 אלף דולר בשנה. היא עדיין צריכה לצלוח את מבחן הרישוי), והיא בדרכה לרכוש למשפחתה בית.
שתי המרואיינות הראשונות מתחו ביקורת משתמעת או מפורשת על השימוש שלהן בכסף. מילר תירצה את הטיול לפלורידה בכך שרצתה להראות את החיים הטובים לילדיה, ובכך לעודד אותם להצטיין בלימודים. היא גם התעקשה לספר שפתחה חשבון חיסכון והפקידה בו חמישים דולר. ג'יימס, כאמור, תיארה כיצד "נשברה" במהלך השנה והפסיקה להעביר את הכסף לחיסכון, שנפתח מלכתחילה כי לא סמכה על עצמה. ברייס-סדלר שאל אותה איך תתמודד עם החשבונות לאחר שהתוכנית תסתיים, והיא לא ידעה להשיב.
תוכנית "משפחות חזקות, עתידים חזקים" כללה גם הזמנה לשיעורי צרכנות והתנהלות כלכלית, ושלוש המרואיינות הצטערו על שלא השתתפו יותר במפגשים הללו. מילר נמנעה מהם לחלוטין, אך ג'יימס הצטרפה למעט שיחות זום קבוצתיות במהלך נסיעותיה במשרתה החלקית בתור שליחת דואר, ולדבריה התועלת העיקרית של השיחות הייתה שמצבה הנפשי השתפר כששמעה מאימהות אחרות שהן מתמודדות עם קשיים שדומים לשלה. אדמס היא היחידה שאומנם הצטערה על היעדרותה מהמפגשים החברתיים, אך אמרה שהצליחה לחסוך אלפי דולרים בעזרת ייעוץ כלכלי שקיבלה בתוכנית.
ברייס-סדלר שוחח גם עם סטסיה וסט, מנהלת המרכז לחקר הכנסה מובטחת באוניברסיטת פנסילבניה, שטענה שהביקורת העצמית שהנשים מתחו על עצמן היא "הפנמה של מערכות הדיכוי המופעלות על מי שמשתתפות בתוכניות האלו, כאילו אם הן לא הצליחו לשנות את חייהן בתוך שנה, זו אשמתן. את תסתכלי על עצמך בסוף ולא תגידי 'וואו עשיתי את הדברים הנהדרים האלו' אלא 'לא קיימתי את מה שציפו ממני שאקיים'". היא טוענת שניסויים מוגבלים כאלה משיגים בממוצע הפחתת מתחים, שיפור בבריאות וחיזוק של הביטחון העצמי, אבל לא משנים את חייהם של אנשים. "איש לא הולך לשנות את חייו כי קיבל הכנסה מובטחת לשנה", היא מתרצת. "השינויים האלו ידרשו תקופות ארוכות יותר, ולכן ניסויים קטנים יותר לאורך זמן רב יותר עשויים להיות בעלי ערך מדעי גדול יותר כרגע".
הפוסט שיחה עולמית- אביב 2024 הופיע ראשון בהשילוח