מרחוק
סיון הר-שפי
הקיבוץ המאוחד, תשפ"ד | 92 עמ'
ספר שיריה החמישי של סיון הר-שפי מעורר עניין לא בגלל איזו פריצת סגנון, פריעת מוסכמות, פריקת עול או פרימת קשרים, אלא בשל פריטה מיומנת ומקורית על מיתרים המתוחים בחוזקה על פני תיבת תהודה עמוקה. רצוני לומר: המשוררת מנסה לנגוע באזורי סכסוך נפשיים שלנו, אזורי קושי הנוגעים ברבים כציבור-אזרחים או כקהל-מאמינים – והיא עושה זאת בשירים עשירי הדהוד ושיחה עם המקורות הנרמזים בהם. שירים הטעונים לפעמים לימוד, ודורשים היכרות עם מילות-אסוציאציה יהודיות וחושים יהודיים מחודדים שיאמרו לנו היכן לחפש אם איננו מזהים.
דוגמה פשוטה לכך נותן שיר הפתיחה, שהוא במקצת גם שיר מפתח. "יָרַדְתִּי לְקַבֵּל תּוֹרַת / אֶרֶצְישְׁרָאֵל / בְּבֵית הֶעָלְמִין כִּנֶּרֶת – / מִידֵי רָחֵל, / מִידֵי נָעֳמִי, / מִידֵי רוּת-אֱלִישֶׁבַע". עד כאן די פשוט, בהנחה שיודעים ששלוש משוררות אלו טמונות שם; והמסקנה הנרמזת היא ש"תורת ארץ ישראל" מצויה בשירה ובזמר שנרקמו כאן. מסקנה שדווקא אינה עולה מהשירים הבאים בספר, המוצאים את השראתם, את תורתם המקומית והמתחדשת, במקורות הקדומים. כפי שמומחש כבר בבית הבא: "צִפּוֹר צִיְּצָה, / הוֹשַׁטְתִּי יָדִי וְנָגַעְתִּי בָּהָר. / פָּתַחְתִּי בַּזֹּהַר / הַנָּח בִּשְׁעַת בֹּקֶר / עַל מֵי עֵינֵיהֶן". "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם" של רחל, הטמונה שם, במקום הצופה אל הרי גולן, מוכלב עם המדרש על מתן תורה בהר סיני, שבני ישראל הוזהרו לא לנגוע בו, ואשר במהלכו ציפור לא צייצה ועוף לא פרח. היא פותחת את ספר הזוהר, כך אנו חושבים לרגע, אבל לא, היא פותחת בזוהר הבוקר על הכנרת, ובַתורה הזאת כן אפשר לגעת. אבל מאחורי הדברים הפשוטים והחיים שמותר בם לנגוע נמצאים שאר חדרי התורה, אגפיו המסתוריים יותר של הפרדס: "הַיֹּפִי הָיָה פְּשָׁט, / הָעֶצֶב הָיָה רֶמֶז, / הָרוּחַ הָיְתָה דְּרָשׁ, / הַשִּׁיר שֶׁעָלָה מִן הַלֵּב // הָיָה סוֹד".
פורמלית מחולק הספר לשתי חטיבות המייצגות לכאורה זו את "ארץ ישראל" ואת מעקשי החיים בה, וזו את "תורת", ובעיקר את יחסיה הסוערים והמתהפכים של המשוררת עם אלוהים. אך הרבה משותף לאלו ולאלו. גם השימוש הנדיב והיצירתי והמצטלצל ברמזי-מקורות, גם ההתרוצצות בין עולם הסוד האישי ועולם הסוד הקבלי-זוהרי, תחום התמחותה של הר-שפי, לבין שאיפה מוצהרת להסרת הלוט – וגם נטייה לשבץ ביקורת עצמית, אישית. ביקורת זו מתבלטת לצד הביקורת שבחטיבה הראשונה על הסביבה ועל הציבור הדתי והלאומי שהמשוררת חיה בתוכו, ולצד השיח הלא תמיד קל עם אלוהים בחטיבה השנייה. "אֲנִי שֶׁבָּאתִי לְכָאן לִבְנוֹת / יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לִי חֵלֶק בַּחֻרְבָּן", כמאמר הפזמון החוזר בשיר 'חלקי'. "נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְנַסֵּיתָ בִּי", היא אומרת לאל בשיר ההודיה 'עליי תשוקתךָ'. היא מאשימה את עצמה שהיא מתרחקת מסבלם של אחרים ובונה חומת שתיקה ובכך מתגוננת לא מהתוקפן אלא "מֵהַקָּרְבָּן, מֵהַמַּקְרִיב שֶׁבְּקִרְבִּי" (בשיר 'מבנים להריסה').
בחטיבה הפוליטית-חברתית קשה להתעלם מהנטייה למושאי-ביקורת, ומושאי-הגנה, ההולמים את האווירה השלטת בזרם המרכזי של התרבות והתקשורת. אנו מוזמנים להזדהות עם קורבנות עבירות מין ועם זונות, עם מהגרי עבודה ומהגרים סתם, עם יולדת ערבייה שהפילה במחסום ועם שכנינו המתכתשים איתנו על אותה אדמה ואותם שמיים בטרגדיה משותפת. אין לזלזל בכנותה של הביקורת, וגם לא בצדקתה; את היעדרותה של ביקורת שאינה מתקבלת בעין יפה בשמאל אפשר להבין כהתמסרות לביקורת עצמית כלפי העצמי המורחב, המגזרי.
הביקורת נסובה, בעדינות, גם על האתוס היהודי המסורתי. כך, השיר 'ראִייה' בנוי, בבית הראשון שלו, על ציטוט מלא של המשנה המונה את הפטורים מחובת "ראייה", כלומר עלייה לרגל – "הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים, החיגר והסומא והחולה והזקן" (חגיגה א, א), אבל המילה "של" מחליפה בשיר את "חוץ מ-" של המשנה. השיר מדבר על כך שחובה עלינו "לראות" אותם. לראות את "הַפָּנִים / הַמִּתְחַגְּגוֹת [רמז לכך שצוטטה משנה ב'חגיגה'] עַל כְּאֵבָן, / מִתְאַפְּרוֹת עַל הָאֵפֶר [!], צְבוּעוֹת בְּצֶבַע עוֹר / עַל הַמַּכָּה הַכְּחֻלָּה מִלֵּיל אֶמֶשׁ. / הַכֹּל חַיָּבִין בִּרְאִיַּת הַקָּרְבָּן. // אֵין רוֹאֶה". המשוררת סומכת על הקורא שגם אם אינו מכיר את המשנה, יזהה את סממני הלשון והסגנון וידע היכן לחפש.
מהלכים רעיוניים נמשכים בספר לעיתים על פני שניים-שלושה שירים. כך, אחרי השיר 'ראייה' שציטטנו עתה מופיע השיר 'מלח', על יוצאת זנות. בשרשרת מרשימה ביותר של אזכורים הקשורים לאשת לוט הוא מזדהה עם זו שעדיין קופאת כשהיא מביטה לאחור, זו שיצאה מהמקום הנמוך ביותר, ומלח זרוי על פצעיה, והיא בתוך ההפיכה, ומה-לָך, ועוד ועוד. קשרים מובהקים אף יותר בין שירים שכנים אפשר למצוא בחטיבה השנייה, המשוחחת כולה עם אלוהים, כגון בצמד השירים 'חקירה צולבת' 1 ו-2, המפנים כל אחד רשימת שאלות-חקירה למשוררת ולאל, על משקל שלוש השאלות שעל פי המדרש נשאל אדם כשהוא מגיע לעולם הבא. "מָה לָמַדְתְּ?", היא נשאלת, "מָה חִדַּשְׁתְּ?" אבל גם "הַאִם עַפְתְּ?". מדהימה ממנה וארוכה ממנה רשימת השאלות לבורא, המתבססת גם על השאלות שהפנה הוא בנאום הגערה שלו באיוב, ועל עוד שאלות שבמקורות מופנות כלפי האדם דווקא, שהצבתן לצד שאלות המופנות כלפי האל מעוררת מחשבות. "צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? / עָשִׂיתָ לַהֲחִישָׁהּ? / עָשִׂיתָ לְמַעַנְךָ אִם לְמַעֲנֵנוּ?". מהלכים חשובים נעשים בהמשך הפרק סביב שאלת ההפשטה לעומת האלילות; במפתיע, חשק האלילות הוא חשק רוחני לעבודת הבורא בדרכים גשמיות שהוא מתנגד להן. חשק האלילות הוא אפילו עצם היותנו פועלים בגוף. הקשת הכוללת של החטיבה הזאת יוצרת מסכת תאולוגית רבת ניגודים.
הפוסט מרחוק / סיון הר-שפי הופיע ראשון בהשילוח